תופעת הקורונה היא תופעה חסרת תקדים בישראל, אשר משפיעה (וכנראה תמשיך להשפיע), בין היתר, גם על הסכמים והאפשרות לקיימם.
מקרה שכיח שעלה באופן מיידי הוא, למשל, הסכם שכירות – על פי צו של המדינה, סגר עסק את דלתותיו ועל כן לא לו היו כל הכנסות. בנסיבות אלו, לא הייתה באפשרותו לשלם את דמי השכירות על פי הסכם שכירות שנחתם בין העסק לבין המשכיר.
בנוסף, ישנן הפרות שנובעות באופן עקיף ממשבר הקורונה – ספק איננו יכול לספק סחורה היות שלא ניתן לבצע את המשלוח הבינלאומי או שמפעל בסין הושבת עקב נגיף הקורונה. על כן, עסק מקומי, שתלוי בספק, איננו יכול לשווק ללקוחותיו את המוצרים להם התחייב.
האם במצבים כאלו יכול הצד שלכאורה מפר את ההסכם לבטל אותו או לטעון כי לא מדובר בהפרה שמזכה בסעד את הצד הנפגע היות שמדובר ב"כח עליון" או ב"תנאי מסכל" על פי חוק החוזים?
התשובה היא לא חד משמעית, אבל לשם מענה על השאלה נבחן כמה סוגיות.
הסוגייה הראשונה – מה קובע ההסכם?
כמעט בכל הסכם קיים סעיף שאם לא ניתן לקיים את ההתחייבות הקבועה בהסכם בשל נסיבות בלתי צפויות או כח עליון, אי ההתחייבות לא תהווה הפרה של ההסכם המזכה בסעד של אכיפה או בפיצויים. יש לבחון היטב את ניסוח הסעיף, רשימת המקרים המופיעים בו כ"כח עליון", ולראות אם יש בסעיף זה כדי לסייע לצד "המפר". אם, למשל, במסגרת רשימת המקרים המוגדרים כ"כח עליון", נמנים פגעי טבע או מגיפות, בית המשפט ייטה להכיר בהפרת ההתחייבות ככזו שאיננה מזכה את הצד השני בסעד.
הסוגייה השנייה – הוראות הדין בעניין "תנאי מסכל":
בהעדר הסדר פרטני בן צדדים הקובע את חלוקת הסיכונים ביניהם במקרה של "כח עליון", יש לפנות לדין הכללי. חוק החוזים קובע שלושה תנאים מצטברים להכרה בנסיבות מסויימות כ"אירוע מסכל" אשר בעטיו לא יהיה זכאי צד נפגע לאכיפת הסכם או לפיצויים:
א. היעדר ידיעה או ציפייה של המפר את הנסיבות המסכלות;
ב. אי יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות המסכלות;
ג. קיום החוזה באותן הנסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.
התשובות לשאלות האם ניתן לראות את משבר הקורונה כאירוע בלתי צפוי והאם ניתן לראות בו אירוע שמונע את האפשרות לקיים את ההסכם – אינן חד משמעיות.
לאורך השנים, הגישה שהתבטאה בפסיקה היא כי כל אירוע הוא ניתן לצפייה, גם האירועים הקשים והקיצוניים ביותר – אירועים בטחוניים, סגר, פגעי טבע, מחלות וכו'. על כן, במידה רבה, הפך סעיף הסיכול בחוק החוזים ל"אות מתה", שכן לא היה ניתן לצלוח את התנאי הראשון להגדרת נסיבות כ"אירוע מסכל".
בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת כץ שניתן בהקשר לפרוץ מלחמת יום הכיפורים אף צוין כי "… כך שבענייני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם בישראל". [1]
בהמשך, בפרשת רגב [2] רוככה הגישה הנ"ל, וצוין כי יש לבחון כל מקרה ומקרה ואת השפעתו של האירוע החריג על מהותם של היחסים החוזיים. משכך, יש לבחון לא רק האם פרוץ מלחמה, למשל, הוא אירוע צפוי, אלא לבחון את ההשפעה של האירוע על היחסים החוזיים.
מאז פסק הדין בעניין כץ, ניתנו מספר פסקי דין שביטאו את הגישה המרוככת בפרשת רגב, ונתקבלו טענות בדבר סיכול הסכם עקב מחסור בפועלים עקב סגר בשטחים, האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ועוד[3].
לגבי התנאי השלישי לפיו לא ניתן לקיים את החוזה באותן נסיבות או כי הוא השתנה באופן יסודי ממה שסוכם עליו, נקבע כי מדובר במצב בו ביצוע ההסכם לא מעשי, ולא די בכך שהתועלת שתופק מההסכם נפגעה. נקבע גם כי עיכוב של ממש יכול להחשב לשינוי יסודי בהסכם שעולה כדי סיכול.
סוגייה שלישית – תום לב בעמידתו של צד להסכם על ביצועו:
גם אם לא ייקבע במקרה ספציפי כי חל סיכול שמצדיק את הפרת ההסכם ואת שלילת הסעד מהצד הנפגע, הרי שניתן להידרש גם לשאלה האם עמידה דווקנית על ההסכם היא חוסר תום לב ששוללת את הזכות לאכיפתו או לפיצויים. לעניין זה נפסק בפרשת רגב הנ"ל כי "קיימת "קרבה רעיונית גדולה בין עקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום לב בביצוע החוזה.. מתקשר העומד על ביצוע דווקני של החוזה על אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות – מתקשר כזה אינו נוהג בתום לב".
סיכום:
בהעדר הסכמות חוזיות ברורות, שלפיהן נגיף נחשב כ"כח עליון", יידרש בית המשפט להכריע האם המשבר האוניברסאלי הוא בבחינת תנאי מסכל. העובדה כי משרד הבריאות העולמי הכריז על הקורונה כמגיפה עולמית (pandemic) יכולה לתמוך בטענה כי יהיה ניתן להכיר בהפרת חוזה בשל הקורונה כתנאי מסכל אשר איננו מזכה את הצד השני לאכיפת ההסכם או לקבלת פיצויים.
יחד עם זאת, הבחינה עדיין תהייה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, לסוג ההתקשרות וכיצד השפיע הקורונה, הלכה למעשה, על ביצוע ההסכם או על התחייבות ספציפית. כך, למשל, עסק אשר המשיך לפעול ולייצר הכנסה, ונראה כי משבר הקורונה הוא אמתלה להפרת ההסכם או שחרור ממנו, ככל הנראה ייחשב כמי שהפר את ההסכם וכי הקורונה לא היוותה תנאי מסכל בנסיבות הנ"ל.
כמו כן, גם אם לא יכיר בית המשפט בקורונה כתנאי מסכל, הרי שיכול וייקבע כי עמידה על ביצוע ההסכם, כפי שהוא, ללא כל שינויים, הקלות או התאמות, תהווה חוסר תום לב שישלול זכות לאכיפה או פיצויים.
בשלב זה יש חוסר וודאות ביחס להתייחסות לנגיף הקורונה כ"כוח עליון" או כ"תנאי מסכל" ואיך יתייחסו לכך בתי המשפט. אולם, לדעתנו, היות שישנם מגזרים שלמים אשר נפגעים מהמשבר עד כדי קריסתם (מסעדנות, כנסים, אירועים, תיירות וכיו"ב) והיות שלא ניתן להעריך כמה זמן יימשך המשבר ויגרום לנזקים, עקיפים או ישירים, יהיה זה ראוי כי התשובה תינתן ברמת המדיניות של הממשלה, ולא להשאיר את הפרשנות לבתי המשפט. פתרון כאמור, ימנע גם הצפה של בתי המשפט בשאלות אשר במהותן דומות ומחייבות התייחסות אחידה.
[1] ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ, פ"ד (לג(3), 639 (1979) (לעיל: פרשת כץ)
[2] עא 6328/97 רגב נגד משרד הביטחון, פ"ד נד (5) 506 2000
[3] ע"א 7943/00 פד.ד חברת מגורים ובנין בע"מ;